מהו רעב?

רעב הוא דרישת הגוף למזון.  רעב אמיתי עולה מתוך דרישת הגוף למרכיב מזון: ויטמין, מינרל, חלבון, פחמימה, אנרגיה או שומן. מנגנוני ההישרדות שלנו נולדו לפני אלפי שנים כשהיינו ציידים או מלקטים ואכלנו את מה שיש ללא יכולת לשמר את המזון.  יש – אוכלים, אין   – לא אוכלים. כך, למרות שאנחנו אוכלים כל יום כמה פעמים, כשאנחנו בצום,  במיוחד בצום ארוך, תחושת הרעב נעלמת לחלוטין.  אין אוכל!  אין רעב! כדי לוודא שנשרוד, הגוף פיתח מנגנונים שמאפשרים לנו להרגיש רעב מעצם הידיעה שיש מזון בסביבה. כך נרגיש רעב כתגובה למראה מזון,  לריח ואפילו למחשבה על מזון. מאותה סיבה,  דיאטות הרעב למיניהן מלמדות את הגוף לשמור אנרגיה בצורת מאגרי שומן ולכן, ככל שעשית יותר דיאטות בזק, כך גופך מתייעל, וקשה לך יותר להפחית ממשקלך.  הגוף יודע שיש תקופות מחסור ומבטיח את הישרדותו בהן.

יש גם מנגנונים שמושפעים מהשעון הביולוגי.  בלילה ישנים. על פי הרפואה הסינית  יש שעות בהן האיברים פעילים יותר. כל איבר,  בשעות שלו. כך למשל,  המעי הגס עובד מוקדם בבוקר,  ולכן אמורה להיות לך יציאה עם השכמה. לכן אנחנו לא אמורים לאכול מאוחר בלילה –  האוכל לא מתעכל באותה יעילות.

למרות שיש מידע מסוים על דרך פעולתו של מנגנון הרעב והשובע,  רב הנסתר על הגלוי. המערכת ההורמונלית משפיעה מאוד על מנגנון הרעב והשובע. שמירה על אכילה סבירה, תשמור לך על משקל יציב לאורך זמן ללא התחשבות בימים של בולמוס או צום. כך עובד המנגנון: הורמון הלפטין, שמופרש מתאי השומן לפי כמות השומן בגוף, מגיע למוח, ל “מרכז השובע” בבלוטת ההיפותלמוס, נקשר לקולטנים בו ומעביר מסר שגורם  למרכז התיאבון במוח לדכא את התיאבון. ירידה במשקל גורמת לירידה ברמת הלפטין ולהעברת מסר שיגרום לעליית התיאבון. כך  שומר המוח על רמה יציבה של שומן בגוף. לכן קשה לעלות במשקל או לרדת במשקל, לכן יום אחד של זלילה לא משנה כלום, ממש כמו שיום אחד של שמירה או צום לא משפיע.

כל זה טוב ויפה עד שהצלחת להפר את האיזון ולהזיז את המשקל. ברגע שיצרת תנודה,  אפילו של 3 ק”ג בלבד, המוח מתבלבל ומגיב פחות להשפעת הורמון הלפטין – עד להתייצבות החדשה. ההתייצבות החדשה נובעת מהמוח שמתרגם את הרמות החדשות של הלפטין כנורמליות ושומר על המשקל החדש. שימי לב…  זה נכון לעלייה במשקל (עליית רמות הלפטין) או לירידה במשקל (ירידה ברמות הלפטין). זו הסיבה שבגללה אחרי כל דיאטה עולים יותר  וזו הסיבה לקושי של אנורקטיות לעלות במשקל,  במיוחד ברמות המסוכנות.

בנוסף,  מחקר זה ומחקרים שקדמו לו, מצביעים על קשר בין עליית הלפטין לעליית דופמין במוח ולדיכוי התיאבון,  עם זאת, עוד לא ברור איך המכניזם עובד בכלל, ואיך הוא עובד לצד מנגנון רמות השומן בדם ועוד. לא הייתה התייחסות להשפעת מנגנון ירידת הלפטין וכנראה בעקבותיו ירידת הדופמין על אנורקטיות.  מעורבות של נוירוטרנסמיטרים שמשפיעים על מצבי דכאון וחרדה יכולים אולי להסביר את הקשר של השמנת יתר לחולי דכאון וחרדה, או את הקשר בין דיכאון לבין אנורקסיה (עד כדי ניסיונות התאבדות). עם זאת, כאמור, המכניזם עוד לא ממש ברור, ולמרות הקשר,  יתכן שהסיבות הן שונות. גם לפטין וגם דופמין קשורים לפעילויות הורמונליות מגוונות אחרות בגוף.

הורמון אחר, גרלין (בהינדית: גדילה,  כיון שהוא גורם בין השאר לשחרור הורמון הגדילה), מופרש מהקיבה ומאותת לנו סימני רעב במצבים של תת תזונה כמותית. הורמון זה נמצא גם במוח, בלבלב ובמקומות נוספים. הורמון זה עובד הפוך מהלפטין והוא מוכר כ’הורמון הרעב’. כשהוא ברמות גבוהות הוא יכול לגרום לאדם לאכול עד כדי 1/3 יותר מהדרוש לו. רמות גבוהות של הורמון זה בהחלט יכולות להוביל להשמנת יתר. רמות גרלין עולות בזמן צום ויורדות לאחר אכילה, הן נמוכות משמעותית בשמנים אך ירידה במשקל גורמת לעלייתן, והן מוגברות מאוד במצבי אנורקסיה ובולימיה. רמות גרלין גבוהות מגבירות רצון לאכול מזונות עתירי קלוריות, אך לא מזונות דלי קלוריות. הגרלין ממלא תפקיד חשוב בוויסות מאזן האנרגיה בגוף,  בוויסות תיאבון ומשקל.

גורמים אחרים שמגבירים את התיאבון שלנו כלל אינם קשורים לרעב: מראה, ריח, מחשבה, שעה, טריגר התנהגותי או רגשי. גורמים אלו מעוררים בנו לא פעם תחושות רעב פיזיות, אך זה נובע מחוסר היכולת של המוח לתרגם נכון את הדברים או מבלבול אחר במערכת המאוד מורכבת של מנגנון הרעב והשובע.

Responses