את צריכה:
בלוק מכתבים עבה (או ערימת דפים)
כמה עטים / עפרונות (לא לשכוח מחדד ומחק אם בחרת בעפרון)
חשוב כדי שרצף הכתיבה לא יופסק
בגלל דיו שנגמר או עיפרן שנשבר / איבד את חודו
הרבה טישו.
זמן פנוי ושקט ללא נוכחות של אחרים
אפשר שקט בבית, ואפשר שתיסגרי את עצמך בחדר וכל בני הבית יידעו לא להפריע לך.
כמה זמן?
לפחות שעה, אבל בפעמים הראשונות יתכן ותרצי / תצטרכי יותר.
יותר יכול להיות גם 3 שעות.
כל יום.
מינימום שבוע, יכול לקחת יותר – תלוי בכמות המטען שיש לך
ותלוי בקלות בה את מוכנה לשחרר את המטען.
האם מותר/אפשר לעשות הפסקה של כמה ימים מדי פעם?
רצוי שלא. הפסקה מחזירה את האנרגיות וכאילו מוחקת את העבודה שעשית.
הפסקות יאריכו את הזמן הכללי, וגם את כמות המכתבים שתכתבי.
מינימום כתיבה רצופה – שבוע.
עשית הפסקה?
תתחילי לספור מחדש.
את יושבת מול הדף, כותבת תאריך ופנייה אישית לאדם שאיתו את עובדת
ומתחילה לשפוך כל מה שיש לך….
בלי צנזורה.
את יכולה לכעוס, לקלל, להאשים, לבוא בדרישות ובתביעות,
את יכולה לנבל את הפה חופשי כי אף אחד מו ממך לא יראה את המכתבים.
זו ההזדמנות שלך לקרוא לדברים בשמם
זו ההזדמנות שלך לשחרר את הכל בלי נימוסים ובלי פרות קדושות.
תשפכי הכל.
הטישו שם בשביל הדמעות.
אלו שיבואו עם כאב, עלבון, געגועים ורגשות סוחטי דמעות אחרים.
את כותבת עד שנגמרות לך המילים.
את אוספת את הדפים, מקפלת אותם ומחביאה.
בכל יום כשאת מסיימת,
את לא קוראת את המכתב.
את מקפלת אותו ומחביאה. סמל לכל הרגשות שחבויים בתוכך ולא דוברו.
החביאי את כל המכתבים באותו מקום.
ככל שאת כותבת, הרגשות שתמיד מתחברים אל האדם הזה יירגעו מעט,
וקשת חדשה של רגשות תופיע.
זה יכול להפתיע אותך כי אולי לא היית מודעת לקיומן,
ואולי זה יפתיע כי לא היית מודעת לעוצמתן.
בתום התהליך, המכתבים יהיו נקיים יותר,
הכתיבה תהייה נקייה מבכי, והלב שלך ירגיש רחב ו/או ריק יותר.
