כולנו יודעים שיגיע הרגע בו נצטרך להיפרד מהעולם, לפעמים זה מהיר ופתאומי ותופס אותנו לא מוכנים,
ולפעמים זה צפוי ואנחנו מחכים לזה – אולי חודשים, אולי שנים.

בחלק מהמקרים,  המשפחה בוחרת לא לספר לחולה על מצבו,  אבל גם אם נראה שלא… בתוך תוכו, האדם יודע.
הוא מצידו רוצה לדבר אבל לא רוצה להטריח ולהכביד. המחשבות על המוות מעסיקות אותו, לצד מחשבות מסכמות על החיים שעבר,

על כל הדברים שפספס וגם אלה שהשיג.
בדרך כלל, המשפחה לא פרטנר לשיח הפנימי הזה.

המשפחה עוברת את שלה.
כל אחד מבני המשפחה מתמודד בדרכו עם הקושי לראות אדם חזק הופך לשבר כלי,
עם חוויית האובדן לפני שהוא באמת הגיע, עם הפחדים, תחושות האשמה, תסכול וחוסר אונים,
עם חוסר הידיעה –  איך ומתי זה יקרה?!

החיים כאילו נעצרים.  כולם מתגייסים לעזור, להיות מסביב,
מצד אחד- צפים מטענים מהחיים, 

מצד שני -מטענים מתקופת המחלה והטיפולים. 
התשישות הופכת לחלק משגרת היום יום – לפעמים זה נמשך חודשים, ובהרבה מאד מקרים, זה סיפור של שנים.

עכשיו, כשהסוף קרב, יש הרגשה שלא הכל נאמר, שנשארו קצוות פתוחים.
איך הופכים את הרגעים האחרונים הללו למשמעותיים, לטובים, למשהו שנשמח לזכור? 
איך נפרדים בלב נקי, במוכנות, בהבנה וקבלה?