לכל מחלה יש סיבה

המחשב נמסר לטכנאי במקביל לזה שהבן שלי היה חולה בבית.
כמעט שנתיים הצלחתי לשמור את עצמי בריאה.
עד לפני שנתיים, חליתי כל שנה לאורך חודשים.
לא חום או וירוס של כמה שעות או ימים,
אלא מצב כרוני שנמשך חודשים רבים.  לרוב מהסתיו עד לאביב.
מצב כרוני שמנטרל לי את המוח, מדכא את הנשמה והופך אותי חסרת אונים ומיואשת.
כן,  יש מצבים כאלה…
אז כשהילד היה חולה ואני צמודה למיטתו,
טיפלתי גם בעצמי:  ויטמין C,  שינה מספקת וכדומה.
זה עבד…  עד ש…
המחשב החתיך חזר הבית
ולמרות מאמציי הרבים לגבות הכל כראוי,
שוב איבדתי מסמכים חשובים שלא ניתן להחזירם.
עבדתי על המחשב כמה שעות כשגיליתי את הצרה.
5 ג’יגה של מסמכים אבדו לי
כל כך פחדתי שוב לאבד מסמכים.
כן,  ככה זה…  הפחד נמצא במקום שהפך לדפוס.
וכשיש דפוס – תמיד יגיעו הנסיבות שיממשו אותו.
תוך שעה הייתי חולה.
תוך שעה מגילוי חוסר אונים אחד,  צללתי עמוק אל תוך השני.
לדעת,
להיות מודעת,
לנקוט באמצעי זהירות
כל אלו לא מונעים את השעורים,  רק מחדדים אותם.
השלב הבא היה למנוע מהמחלה לרדת לקנה ולברונכים
ובעיקר למנוע מהמצב להפוך לדלקתי.
הפחד הנוראי מחוסר האונים שידעתי מעל 10 שנים,
הפחד שזה יישאר לפחות עד פסח,
ההבנה שאני לא יכולה להפסיק עכשיו לפעול עם ענקית
ההבנה שעצירה עכשיו פירושה מוות לענקית
כל אלו המשיכו את כדור השלג.
גם זה קרה. תוך פחות מיממה. קמתי עם מוגלה בדרכי הנשימה העליונות

זה השלב שבו יצאתי מהמירוץ.
ענקית תצטרך לחכות. הגוף שלי קורא לי.
נעלמתי לכולם.  ישנתי,  טיפלתי בעצמי והתבוננתי במה שקורה.
הדלקת נעלמה כלאומת שבאה
השיעול לעומת זאת, לקח אותי לתהומות הייאוש.
נתפס לי גיד במפשעה ובקושי הלכתי,
ואז שיחה עם חברה – לפענח את הסיבות למחלה.
ידעתי שזה אובדן המסמכים כך שזה לא היה מספיק.
התבוננתי על הפאניקה.
אח”כ על שיחה עם אימא שלי על משהו שאנחנו לא מסכימות עליו.
באיזה עניין?   חינוך הבן שלי כמובן…
באותו ערב הייתה לנו חתונה משפחתית שהיה לי חשוב להגיע אליה.
מפגש עם המשפחה הוא לא משהו שקורה אצלי כל יום.
זהו צד רחוק יותר של המשפחה והיו שם אנשים שלא ראיתי שנים רבות.
והיו דברים שהיו צריכים להחליף ידיים:  אני הבאתי,  הביאו לי.
אחד מהם היה ויטמין C להמשך ההחלמה – לא רציתי לוותר.

לאחר השיחה הלכתי לישון – נחתי טוב טוב.
בחרתי לנסוע מאוחר ולזמן קצר.
מקלחת חמה חמה מרחיבה את דרכי הנשימה ומרגיעה את הגוף.
אחריה התעטפתי היטב, הדלקתי את החימום ברכב ויצאתי לדרך
כמעט שעה לכל כיוון.
המפגש עם אימא שלי היה חשוב כדי לסגור לעצמי את מעגל התובנה מהשיחה.

לא אכלתי כלום כדי לא לאפשר לתבלינים להגביר את הגירוי בגרון
שתיתי מיץ נוני, וגם קצת מים עם לימון.
לא רקדתי למרות המוזיקה הנפלאה.
אימא שלי קנתה ממני חולצה של ענקית
היא התעקשה לשלם ואמרה:  שזה רק יכפיל את עצמו שוב ושוב.
רציתי להיות הראשונה –  היא אמרה.
היה לנו מפגש טוב,  אוהב,  מחבק ומקבל – תיקון לאותה שיחה.
הצלחתי לשרוד בחתונה שעתיים.
חזרתי הביתה מרגישה טוב יותר ממה שהרגשתי כל היום
והמוגלה נעלמה כלא הייתה.

למחרת נתפסו שרירים באיזור הבטן-מותן הימנית (איזור הכבד)
כל שיעול היה סיוט אמיתי ואני השתעלתי והשתעלתי.
ואז הגיע שיחה מספר 2,
זו שניסתה להבין את המשמעות של המחלה ביחס לענקית.
אני עובדת ועובדת ולא קורה כלום,  לא מצליחה ליצור הכנסות.
כן,  זוהי תקרת הזכוכית הנוראית שלי.
אשת מקצוע טובה,  מדהימה,
אישה ענקית עם יכולות הכלה נדירות.
עד שזה מגיע לכסף.  שם אני נעצרת.
פעם זה היה כי אנשים חשבו שאין לי ערך לכסף בגלל שאני לא יודעת מהו מחסור,
אח”כ זה היה הקונפליקט בין רוחניות לחומריות,
ת’כלס,  אני חיה טוב בין אם יש לי ובין אם אין לי,
כסף הוא מטבע עובר לסוחר בעולמנו אבל מעולם לא הייתה לו משמעות עבורי.
כסף תמיד היה מין משחק.
פעם אספתי מטבעות –  אחרי כמה שנים לקחתי את המטבעות וקניתי להורים שלי מתנה.
כן,  שילמתי מאות לירות במטבעות  (עכשיו הסגרתי את הגיל שלי).
לפעמים היה לי,  לפעמים לקחתי הלוואות – היקום תמיד דאג שיהיה לי מה שצריך.
הסכם שעשיתי עם אלוהים לפני הרבה שנים:
תמיד יהיה לי אוכל,  קורת גג ולבוש –  תמיד היה לי!
עם זאת,  לא ידעתי “לעשות כסף”.
לא מאז שיצאתי לבדוק אם כשאין לי אני כן מעריכה אותו…
אני לא.  הוא מעולם לא גרם לי לעשות משהו או להימנע ממשהו שחשוב לי.
עם זאת,  חיבור למחסור הוא בעייתי וקשה לניתוק.
על חיבור לשפע חשוב לעבוד.
שנים נתתי את הידע  והניסיון שלי במתנה.
עדיין…
כשמישהו מתקשר או שולח מייל ושואל שאלה – אני עונה
הכי בהרחבה שאני יכולה – לא יודעת לעצור.
לא יודעת לומר:  זו פרנסתי.  מגיע לי X ש”ח עבור הייעוץ.
אני עושה זאת גם בחיים,  עם אנשים שאני פוגשת בסופר או ברחוב.

הדרך שלי עם ענקית הייתה רצופה תאונות לכל אורך השנה הראשונה.
לא מפתיע שרגע לפני שהכל קורה –  מגיע משבר נוסף.
המשפט שהעזתי לבטא היה:  “בקצב הזה לא אוכל יותר לומר שיש לי עסק”
ויפעת היקרה,  כן זו שעוזרת לי ללמוד להיות מנכ”ל, אמרה:
נכון שענקית עוד לא מכניסה,  אבל היא חיה וקיימת בך,  בכל מילה שלך.
היא בתהליך בנייה,  כמו סטארט-אפ,
וענקית כל כך קיימת כשאת כותבת או מדברת עליה.
היא פשוט נוכחת בעוצמה!
דיברתי על הייאוש שהיה יום קודם,
דיברתי על הפחד שזה לא ייגמר
וסיכמנו שאני לוקחת לעצמי כמה ימים להחלמה:
נקיים מרגשות אשמה על העיכובים,
נקיים מתחושה שאני מאבדת את ענקית,
נקיים מהחרדה שלא אוכל לחזור לתלם העשייה
(הייתי בקצב ובעומס דיי מטורפים לפני המחלה).

עם אורית שוחחתי בטלפון יומיים אחרי.
אורית היא השוטרת:  תמשיכי לעבוד!!
לא נפגשנו שבועיים ואורית התקשרה להזיז את פגישתנו.
הרגשתי שאין על מה להיפגש כי לא סיימתי את המטלות שלקחתי על עצמי.
באותו ערב מצאתי תוכנה אינטרנטית עם לוח גאנט און ליין.
בחרתי 3 משימות קטנות ופירקתי אותן לגורמים.
כל יום אני בריאה יותר.
עושה סדר במחשב –  שעור מספר אחד בענייני הגיבויים
איבדתי חומר כי שמרתי כמה דברים  3-4-5 פעמים.
אילו החומרים שלי היו מסודרים,   הדיסק הקשיח עליו גיביתי אותם היה גדול מספיק להכילם.
במקביל אני כל פעם עושה V קטן ליד משימונת קטנה ויודעת שאני מתקרבת ליעד.
חזרתי לבשל ולטפל בבית,  חזרתי לאכול אוכל רגיל
ולאט לאט אני חוזרת לשינה בלילות.

אני מבריאה מהר = אני כבר לא בדפוס שליווה אותי כל אותם שנים לפני שבניתי את ענקית.
כמו כל דפוס, גם הדפוס הזה צריך היה לעמוד למבחן.
כיוון שחליתי וזה בכל זאת התארך מעל 10 ימים (אני עדיין עם שאריות),
אני צפוייה להתמודד עם זה שוב – אולי בשנה הבאה,  אולי אחרי.
לא,  זו לא נבואה שמגשימה את עצמה,
זו דרכו של שיעור.
קודם הוא מגיע שוב ושוב כדי שנלמד אותו
ואז הוא מגיע כדי לבחון את הלמידה וכדי להעמיק ולהשריש אותה.
נכון,  חליתי בשלב מאוחר יחסית לדפוס (מרץ קרוב יותר לאביב מאשר לסתיו)
ואני יוצאת מזה ככל הנראה לפני פסח.
עם זאת, הפאניקה,  הפחד,  החרדה –  עדיין שיחקו תפקיד,
הם איפשרו למחלה להיכנס,  להגביר אותם,  לתת להם מקום וכוח.
אני עדיין לא חופשיה ממחלות כי הייתה למחלה כוח עלי,
גם אם לזמן קצר יותר.
זה יחזור עד שאחזור למצב שאני מכירה מצעירותי:
מה שקורה – קורה,  אני בריאה!

המבחן הגדול שלי עדיין לפני,
המבחן הגדול הוא לפרוץ את תקרת הזכוכית
המבחן הגדול הוא לסיים את כל משימותיי ולהפוך את ענקית להצלחה מסחררת.

המשימה השבוע:
1. להפגיש בין הדוגמניות שלי לבין הצלם כדי לצלם את החולצות של ענקית ולפתוח את החלון שלהן להימכר ברשת
2. לסיים להכין את וילונות הרקע של הצילומים ולהכין את הסלון לצילומים ולשידור.

תחזיקו אצבעות!
אני חוזרת לקצב

Responses