ספטמבר 2012 – להציב לעצמי מטרה

היעד הרחוק שלי כרגע הוא צעדה בהרי הגלבוע, בקלילות ובנעימות ובנוחות באורך של לפחות 3 ק”מ.  מצבי הנוכחי: 185 ק”ג, פיברומאלגיה שגרמה לי לוותר על הליכה לפני כ- 15 שנה, קשיים בולטים בהליכה וכושר ירוד!  WOW !   יש לי הרבה שינוי! לכן היעד מוצב שנים קדימה. זה לגמרי האופק שלי, אני מעריכה 5 שנים לפחות. איך עושים את זאת?

SAMSUNG

יש יאמרו: תתחילי לצעוד כל יום 5 דקות. יש יאמרו: דחוף לרדת במשקל. יש יאמרו: עם הפגיעה בגב ובברך שלך אין לך סיכוי – וותרי על החלום.
הצעד הראשון שלי דווקא מרחיק אותי (כאילו) מהיעד הסופי, אסביר: כל ניסיון להעמיס כרגע על הגוף שלי נדון מראש לכישלון. הפיברומיאלגיה שלי תפקידה  למנוע עומס ולכן היא תתפרץ עם כאבים מסוג כלשהו שימנעו ממני ללכת (זה מה שהביא להפסקת ההליכה מלכתחילה…).

חשוב לדעת: אני מאוד אוהבת ואהבתי ללכת וחרשתי הרבה ק”מ רגלית, גם עם הילד שלי – קשור על הבטן או על הגב…
המשקל מעולם לא עצר אותי … הכאבים כן.

אז להתחיל ללכת – לא עובד!  לרדת במשקל – רעיון טוב אבל גם הוא פחות מעשי. נדרש כאן מאמץ מטורף. אני אוכלת הרבה פחות מבעבר, רמת המשקל שאני צריכה לרדת שוות ערך למשקל אדם וחצי – נראה כמו נצח.

חזרה לתזונה בריאה ומאוזנת דורשת מיקוד במטבח: סלטים, בישול ועוד והסבלנות שלי, והכאבים של הגוף והקושי לעמוד שעות במטבח – לא מעשי!לוותר?   מה פתאום?  צריך להיות יצירתית.
כיוון שנראה שההר גבוה מידי, אני צריכה לגייס לעצמי מערך תמיכה.

1. אוכל בריא זמין תמיד ללא צורך במאמצים גדולים מצידי.
2. בית מאורגן ומסודר כך שאחסוך את הכוחות שמושקעים בעבודות הבית.
3. סביבה תומכת שמאמינה ביכולת שלי ומעודדת אותי בדרכי.

לא, אין לי חשבון כמו של צוקרמן, גם לא כמו של הטייקונים המקומיים שלנו. “עושים חושבים”. הדרך הכי טובה שלי לתמוך בעצמי היא: לתמוך באחרים.
לכן – להקים קבוצת תמיכה של נשים שמתמודדות עם אתגרים דומים.
כך נולדה “ענקית” לפני שנתיים: תכנית ל- 8-15 נשים (קבוצת תמיכה) שיש להן 40< BMI (לרדת במשקל – נראה שזה יימשך לנצח), כאבים וקשיים בהליכה ובעמידה, מגבלות תנועתיות משמעותיות, וקושי ממשי במוטיבציה.
מאז שנולדה, עברה ענקית הרבה שינויים, שינויים שנבעו מהצעדים הקטנים אשר הצבתי בדרך!
ענקית של היום היא בית אינטרנטי להעצמת נשים, ענקית של היום  תומכת בנשים בהגשמת חלומות, מימוש כישרונות ושיפור משמעותי בכל איכות חייהן: הבריאותית, המשפחתית, החברתית, התעסוקתית, המנטלית, הרגשית והרוחנית.

  1. הצבתי הצלחה כברירת מחדל בידיעה שיעלו המון התנגדויות בדרך. הייתי נחושה. התת מודע גרם לתאונות קשות ברגליים שלי, אלו שנושאות אותי קדימה, אל העתיד.  לא נתתי לזה לעצור אותי.  בתאונה האחרונה היה נזק ממשי לברך (ככל הנראה קריעה של המיניסקוס)  וגם זעזוע מוח – לא עצרתי. התת מודע הבין סוף סוף את הרמז וכבר שנה וחצי שאין לי תאונות ברגליים.
  2.  למדתי המון, תרגלתי, עבדתי על שינוי תפיסה, שינוי גישה וכד’.
  3. נתתי לאחרים לעזור לי במקומות בהם אני חלשה
    • לקחתי יועצת עסקית ונתתי לה מנדט גדול – שיניתי חשיבה, גישה.
    • לקחתי לי מאמנת אישית שתסייע לי בשינוי רגשי שנדרש כדי לצאת עם מיזם בגודל של ענקית.
    • לקחתי אנשי מקצוע. בתחילה מצאתי זול ופרילנסר = עסקים קטנים, אנשים שנלחמו כמוני על פרנסתם. בהמשך כשעברתי פאזה, לקחתי חברה ואנשים עם ראש גדול, חשיבה עסקית וחזון עם עצמה.

מה הקשר לצעדה בהרי הגלבוע?
בצעירותי יצאתי לצעדות ונהניתי מאוד. כיון שגופי לא מאפשר זאת היום, משהו אבד לי. השלב הראשון הוא לבנות בתוכי את הדרוש כדי לאפשר את הגשמת החלום, בריאות, קלילות, תשוקה, חופש. כובד החיים גבה ממני מחיר כבד ומסיבה כלשהי לא הייתי על המשמר והמצב הידרדר. תהליך ההחלמה החל לפני כמה שנים, עם צעדים כמו צביעת דירה, עבודה בגינה ומאבק מול הביטוח הלאומי על הכרה בנכות.  מעל שנתיים אני עובדת על החזרת השמחה, התשוקה והחלום לחיי. בימים אלו של כתיבת שורות אלו, ענקית מתחילה להתממש, אני מחוברת לעצמי יותר ולראשונה מזה שנתיים רואה את הצעדים לשיפור הבריאות מעשיים ואפשריים.

עברתי לבית מרווח יותר, התחלתי בהכנת מיצי ירקות ופירות ואני שומרת על תזונה בריאה יותר כדי לשקם מערכות גופניות, להרחיק את סרטן העור (BCC) מהפנים שלי ולמלא את גופי אנרגיה שאני מתגעגעת אליה. הגוף שלי מתגעגע לתנועה – מאוד! עם זאת, רמת המאמץ והכאבים הנלווים  גורמים לי לדחות את זה שוב ושוב.  ענקית שמתחילה עכשיו את צעדיה בעולם מחייבת אותי לרדת למזרון או לשבת על כיסא ולהכין לך הדרכות – היום! כך יצרתי לי מוטיבציה והתחייבות לתרגול, לפחות כמה פעמים בשבוע.

כשאתחיל יהיה קשה, ותוכלי לראות את הקושי בהדרכות. אח”כ הגוף שלי כבר יבקש את זה, והכנת סרטון או שידור יהיו הנאה צרופה. אני בונה את ענקית המון זמן כך שהיה לאן לדחות וכר שנה שאני כל פעם מוצאת תרוץ אחר למה עוד אי אפשר להתחיל לצלם את שיעורי התנועה. קניתי מצלמה, יצרתי חולצות ענקית, פיניתי את הסלון, תפרתי ווילונות.  עוד לפני שהתחלתי לצלם, עברתי דירה, ואז היה צריך לסדר אותה.

לא, אין לי כעס על עצמי. יש לי הרבה אהבה וחמלה כי מתברר שזה צעד שמאוד קשה לי לעשותו. אולי כי ההתחייבות בו קשה, אולי כי זה יביא סוף סוף הצלחה שאני מפחדת ממנה לפחות כמו שיש לי תשוקה אליה. זו משוכה גבוהה וקשה עבורי אך אני נחושה לעבור אותה.

בשלב בו את קוראת מאמר זה, האתר כבר באוויר, יש בו סרטונים שעוד לא צילמתי, אני כבר בבית החדש, שותה מיצים, מתרגלת ואולי אפילו כבר עובדת בגינה (מתכננת לי גינת ירק ותבלינים וצמחי תה) אני בדרך לבריאות טובה יותר שתאפשר לי בהמשך להתקדם ליעד שבאופק הרחוק!

הצעדה בגלבוע.
עדכון מ- 2017: אני 140 ק”ג,  כבר שנה על תזונה קטוגנית.  עוד לא יצאתי לצעדה בגלבוע.  זה עדיין יעד!

Responses