כנס משפחתי עם עצמי

המפגש עם עצמי ממשיך

היה שם הרבה כאב,

היתה שם תחושה של החמצה.

השבוע מישהי עוררה את תשומת הלב שלי לכך שתאריך הלידה שלי רשום באיזה אתר בטעות.

רשום שם שנולדתי ב-  1999

גיל 12 היה הגיל בו התחלתי לסבול מכאבי ראש,

בדיעבד, זהו אחד הסימפטומים הפיזיים הראשונים שלי לפיברומיאלגיה

כשאני מדברת על חיים עם כאבים, אני מדברת על “מגיל 12…”

אמרתי לה:  אח!  להיות עכשיו בגיל 12, עם כל הידע שיש לי היום

הייתי מגיעה למקומות אחרים.

לא,  זו לא חרטה על כלום,

סתם פנטזיה שנחמד להיות בה לרגע.

השבועיים האחרונים היו מלאים בהתרגשות

מתוך ההתחברות עם הכאב,  מתוך הכתיבה של ה-  IBOOK שנוגע בו,

מתוך עבודה פנימית נוספת שאני עסוקה בה בשבועות האחרונים עם הילדה הפנימית וגם עם הנערה,

מתוך הפתיחות והמוכנות שלי לתת להן מרחב ומקום בחיי היום

השתחררה לה אנרגיה מדהימה!!

 

 

 

כבר 3 שבועות שלא קצצתי את ציפורניי

אני מתכננת לקנות לק נועז (נועז בשבילי…) 

מהגוונים שנהגתי לשים כשהייתי בתיכון – אדום או חום כהה…

אני הולכת לצבוע את ציפורני הידיים וגם הרגליים

ואני הולכת להתאפר גם. רק השבוע,  ליומיים

שנים לא עשיתי זאת…

טוב,  אולי גם שבוע הבא…

יש ערב ירח – נפתיע את הבנות.

אני צריכה להראות אותה קצת – את הנערה שהייתי.

היא מאוד אהבה להתאפר, והלכה עם טבעות (גדולות!)

היום אני חסרת קישוטים לחלוטין, וטוב לי עם זה.

אני מקצצת את ציפורניי מספר פעמים בשבוע – מאז שהתחלתי לעסוק בעיסוי.

היום אני כבר כמעט לא מעסה,

אבל נעים לי עם ציפורניים קצוצות.

מוזר לי שהצלחתי לא לקצוץ אותן 3 שבועות.

חחח

יש מי שמקווים שאני אאפשר גם לשיער שלי לצמוח

נו, לא בזמן הקרוב.

גם הציפורניים יחזרו לגודל הרגיל, כמו שנוח לי.

זו חוויה אחרת מה שעובר עלי עכשיו.

זו לא פעם ראשונה שאני נוגעת בתקופות הכואבות של חיי,

אבל זו פעם ראשונה שאני עושה את זה בצורה הזאת.

אני נמצאת בו זמנית בכל התקופות

מרגישה כמו פגישה עם מכרות וותיקות

מכילה לעומת “מתמודדת”

מפנה להן מקום, נותנת להן מרחב

בלי לנסות לשכך את הכאב או לרפא את הפצעים

ואולי דווקא זה מה שמביא את המרפא.

 

בל נשכח – בלעדיהן,  לא הייתי מי שאני.

אני חווה מצד אחד המון בידוד חברתי.

כאילו  כל חברי הקרובים נעלמו, התרחקו.

ומצד שני, אני לא לבד בכלל.

בקרב משפחתי האהובה אני נמצאת 

אני בכל הגילאים שלי מלידה ועד היום

כמו בכנס משפחתי לכבוד יובל כזה או אחר.

איכשהו, החוויה הזאת מאפשרת לי להיות שם עבור הבן שלי אחרת.

איכשהו, הוא בגיל 15 הקשה לעצמו ולסביבתו

ואיכשהו אני מצליחה להיות שם רגועה ושקטה וזורמת

ולאפשר לעצמי לא לדעת ועם זאת להיות שם בשבילו

בפינוקים קטנים

בלהקשיב לחצאי מילים 

בלשאול שאלות ולהשאר עם  “לא חשוב, שום דבר”

אני?!?!?

אני שצריכה לדעת הכל,

הכי זורמת ומשוחררת בחוסר ידיעה

ובהרגשה שאני יודעת הכל

הכל שצריך שאדע.

 

אני אישה מאוד מאושרת בימים אלו,

כמו אם שכל ילדיה נאספו.

 

אני על סף שינוי גדול,  קיצוני אפילו.

אני עוד לא יודעת איך הוא ייראה

אבל נרגשת לקראתו.

יודעת שכל מה שחלמתי נמצא עכשיו במרחק הושטת יד.

יודעת שהכל בדרך אלי.

 

מרגישה כמו בתחילת החיים,

צועדת לראשונה אל העולם הגדול.

שלמה,  מחוברת.

לראשונה בחיי –  כולי כאן.

 

Responses