השביל שלי למימוש חלום

התפכחות

בשבועות האחרונים התחלתי לקרוא את ספריה של איין ראנד.

קראתי את כמעיין המתגבר כשהייתי חיילת ומאוד התחברתי עם רוארק הארכיטקט,

החלטתי שזה יהיה ספר הסיום שלי.

הפעם התחלתי עם "המנון", רומן קצר שקצת הזכיר לי את 1984 של ג'ורג אורוול, אם כי הוא מציג תמונה הרבה יותר קיצונית.

עכשיו אני עמוק בתוך "מרד הנפילים" ועוברת תהליך עמוק של הכרות מחודשת עם עצמי.

 

בתהליך הארוך שאני עוברת כבר שנים, שאלתי את עצמי לא פעם:

נאוה,  מה השתבש?

איפה איבדת את עצמך?

אני אישה מודעת,  מכירה את עצמי על יתרונותיי וחסרונותיי.

כנערה, זיהיתי בתוכי ידע עצום שנבע מתוכי, ללא קהל.

כנערה, חוויתי עוצמה רגשית שלא היה לה היכן או מול מי להדהד.

מצאתי את עצמי כל חיי נדרשת להתאים את עצמי לחברה.

נדרשתי לבינוניות, לשקר, לצייתנות ולדקלום של אמירות חסרות חשיבות.

זעקתי!

אמרו לי שאני טועה.

אמרו לי שהחיים הם פשרה, שאני צריכה להתאים את עצמי.

3 וחצי שנים של סיוט מול הביטוח הלאומי.

רופא אחד קבע שלא כואב לי,

אחר כעס שאני לא מוכנה לקחת תרופות…

אנשים אמרו לי:  "תגידי שאת לוקחת,  מה אכפת לך?"

לא יכולתי ואף אחד לא הבין

ואני לא הבנתי איך זה שאף אחד לא מבין.

וזה ממש לפני כלום זמן,

הרבה אחרי שהמשקל שלי שבר שיאים בלתי נתפסים

הרבה אחרי שהבריאות שלי נפגעה והחלה להיות כאבן ריחיים מגבילה.

ושנים שאני תוהה מה השתבש.

עד שיהונתן נולד חייתי על פי החוקים שלי.

עבדתי עם מי וכמה שרציתי,  ישנתי כמה שהייתי צריכה ועוד.

הייתי תוססת, הלכתי קילומטרים, ובכלל…

העולם שלי היה שלי.

 

לאחר שיהונתן נולד, מצאתי את עצמי מבלה עם אנשים שאין לי על מה לדבר איתם.

מצאתי את עצמי עומדת שוב ושוב מול גבה מורמת

מצאתי את עצמי הודפת אנשים,  הודפת את העולם מפנינו.

אנשים שהתעקשו לתת לילד ממתק או חטיף,

אנשים שהתנפלו עליו לחיבוק,

מערכות שהתיימרו לדעת מה טוב לו

או חשבו שיודעים יותר ממני איך אני והילד צריכים לחיות.

חחח

אפילו המנקה העכשווית שלי חושבת שהיא צריכה לחנך אותי

 

אילו יכולתי להיעלם מדי פעם,  לאסוף כוחות – אולי לא הייתי הולכת לאיבוד

אבל זה התיש אותי.  הלכתי לאיבוד,  שורדת בעולם בלתי מובן.

ועדיין,  מסרבת להשתנות,  מסרבת להתכחש למי שאני

מסרבת לחיות על פי אמות מידה שהן נמוכות מהאמת.

 

גם כצעירה לבד היו לי תסכולים,  אבל אז יכולתי לפרוש

לחיות על חוף הים,  להתבודד בחדרי עם היומן שלי, לנסוע בטרמפים ברחבי הארץ.

השתעשעתי מהרמות הגבה, והמשכתי הלאה.

כאימא, לא יכולתי להימלט:

משרד החינוך,  הרופאים, ההורים של ילדים אחרים.

איך חיים בעולם לא חושב?

איך חיים מול אנשים שכל שאיפתם בעולם היא כסת"ח?

איך חיים מול אנשים שלא רואים אף אחד ממטר?

איך חיים מול אנשים שסופרים הכל בכסף?

איך מתקיימים בעולם חסר דמיון, חסר תשוקה וחסר חיים?

 

התחלתי למות,  בתוכי.

אבל יצר החיים צעק והשמיע את קולו.

המלחמה שלי בביטוח לאומי הייתה לדעתי זעקתי הפנימית לחיים.

אף אחד לא הבין למה אני מתעקשת להיות מוגדרת כנכה.

לא ממש הצלחתי להסביר,  אפילו לא לעצמי.

עם זאת, היה לי צורך פנימי אדיר לגרום להם להודות.

 

שנים של מאבק לשיקום חיי.

"מרד הנפילים" מזכיר לי את עצמי ומסביר לי מה קרה.

פתאום אני מבינה מה מת בתוכי.

טוב,  זה לא מת לגמרי,  רק נכנס לתרדמת

ומאז שהתעורר – הוא תובע את זכותו.

זה קשה.

הגוף שלי כואב, עייף,  כבד תנועה,  חולה.

אני בת 53, מסרבת להיעלם בתוך הקהל.

הגעתי לגיל בו אני לא רוצה לעמוד בסטנדרטים של אף אחד.

הגעתי לשלב בו אני מוכנה שוב למרוד בעולם.

 

אני רוצה שינוי!!

עוד יש בתוכי מאבק,

אבל החלקים שהתעוררו עם קריאת מרד הנפילים מתחזקים.

הם רוצים לחזור לעמוד בקדמת הבמה,

הם רוצים לנהל את הדברים.

היצר הזה להיות הכי טובה

היצר הזה ליצור ולהשפיע

האמת, החכמה הבלתי מתפשרת

הידיעה.

 

בחודשים האחרונים התחלתי שוב לפעול לפי הסטנדרטים שלי.

שוב אני לבדי.

האנשים סביבי לא עומדים בסטנדרטים

והגוף שלי מתקשה לעמוד בקצב.

אבל אני שם,  בתהליך לכבוש מחדש את עולמי,  את חיי.

קל?

לא!!

אני עדיין לבד, כמו שהייתי כשהייתי צעירה.

אז מה ההבדל?

פעם אמרו לי:  את חושבת ככה כי את לא מכירה את העולם

חחח

אימא שלי עדיין אומרת לי שאני תמימה כי אני לא שומעת חדשות.

פעם אמרו לי:  את לא מבינה כי את צעירה

גדלתי, התנסיתי, אני כבר יודעת שאני צודקת.

 

כצעירה,  הייתי צריכה שיסכימו איתי

כבוגרת, אני לא מדברת  במקום שאני מבינה שלא מקשיבים.

כצעירה חשבתי שדוחים אותי

היום אני יודעת שאנשים דוחים את עצמם ואת חייהם.

 

האם הניסיון שרכשתי והידע שצברתי יעמדו לזכותי?

האם הם יתנו לי את הכוח לפרוץ לבד בעולם?

האם הם יספיקו כדי למצוא עוד אנשים כמוני?

ענקית היא התשובה

והזמן יספר אם הצלחתי

אין אופציה אחרת מלבד הצלחה

 

 

כתיבת תגובה