סוף סוף עולים שלב

מלטשים את הדברים האחרונים של הגרפיקה.

עוברים לכתיבת הקוד ביום ראשון.

אין ספק שאנחנו באיחור נוראי ללו”ז הראשוני.

עם זאת,  מרגש לראות את הבגד החדש שהאתר הולך ללבוש ממש ממש בקרוב.

אני אוהבת את הגרפיקה החדשה.

היא מסעירה אותי פחות מהקודמת,

עם זאת,  היא שומרת על האווירה הפתוחה והזורמת.

זו גרפםיקה סולידית יותר, שקטה ורגועה יותר,

ולכן גם תמצא חן בעיני יותר אנשים.

אני עוצרת מדי פעם ומתבוננת בתהליך שלי.

שנה וחצי מאז קפצתי את אותה קפיצת באנג’י והחרדה נרגעה.

אני עוד לא למטה בסירה הבטוחה, אבל הצעדים שאני עושה כבר לא מפחידים כמו בהתחלה.

ביחד עם סוסקה, השירות שאת עומדת לקבל קורם עור וגידים,

התכנים הכתובים כבר כמעט מוכנים,

התחלתי עם הקלטת המדיטציות,

וצילומי הווידאו הם הבאים בתור.

שבועיים?  שלושה?

האם נעמוד ביעד של ראש השנה?

אני מניחה שיש מצב שהאתר יהיה באוויר,

מניחה שזה יקרה במהלך החגים.

ההתמודדות העיקרית שלי היא עם הפרפקציוניזם שלי.

אני כותבת,  קוראת,  מתקנת, קוראת שוב ומתקנת שוב.

אני מקליטה, מקשיבה, חושבת על כל מה שחסר, מבקרת את הטו או הקצב,  מקליטה שוב.

הצילומים זה הכי קשה.

זה לא נשמע טוב,  זה לא נראה טוב, הצבע, המרחק,  הרקע.

יש הרבה יותר דברים שבאים לידי ביטוי:  גם התוכן,  גם הקול,

גם הרקע וגם אני עצמי.

אני אישה שמרגישה טוב עם עצמה.

אני מרגישה נוח עם הגוף שלי,  לובשת מה שנוח לי,

מרגישה נוח על הבמה ומול המצלמות.

לפני שנתיים התחלתי עם הרעיון של סרטוני ווידאו.

כשהצטלמתי, ראיתי את גופי בעיניים חיצוניות של אנשים אחרים.

ראיתי את גופי אחרת מהחוויה שלי,  אחרת ממה שאני רואה במראה.

כן,  אני אישה ענקית שחיה עם הרבה מראות גדולות בבית.

הן לא הכינו אותי למה שראיתי בצילומים.

הבנתי שיש לי משימה: עלי להכיר את גופי מחדש,  ללמוד לאהוב אותו,  לקבל אותו.

לאורך השנתיים אני מצלמת מדי פעם, מצלמת ועורכת תופרת וילונות.

באמצע עברתי דירה, עכשיו יש לי יותר מרחב, ועדיין משהו עוצר אותי.

לא להרבה זמן,

כי בעוד שבועיים אני צריכה לפחות 20 סרטוני ווידאו מצולמים.

אני קרובה,  כמעט נוגעת.  הגיע הזמן להניח לפרפקציוניזם.

אני עוד מעט בת 55 (בינואר) – בת 20 כבר לא אהיה.

אני שוקלת מעל 180 ק”ג –  גם דוגמנית כבר לא בעתיד שלי.

אני מכירה את העולם מספיק כדי לדעת שיש למי שרואים אותי ביקורת וסימני שאלה.

החלטתי שזה לא חשוב.

החלטתי, שאם את חשובה לעצמך,  אחרי כמה סרטונים,

את תתרגלי ותתעלמי ממה שלא מסתדר לך בעיניים, והמילים שלי יקבלו את הבמה.

החלטתי, שמתאים לי להיות כמו שתמיד הייתי

עברו עלי 17 שנים קשות למדי מאז נולד בני.

התאהבתי בהיריון ונותרתי עם בטן,

עברתי משבר סביב הלידה ולא הצלחתי לקבל עזרה.

התפרצה לי פיברומיאלגיה והכאבים הגיעו לשיאים בלתי נסבלים.

המשקל שעלה גרם לדום נשימה בשינה,

ומערכת הבריאות האימפוטנטית פספסה את זה 10 שנים.

התחלתי להתאושש ופניתי לביטוח הלאומי, והגעתי לשיא המשבר לפני שנתיים וחצי.

מיואשת, שבורה,  עם גוף לא מתפקד חיפשתי דרך לחיות בשלום עם מצבי.

הגוף שלי שילם מחיר יקר,  הרבה זמן.

חוקי ההחלמה אומרים:  ככל שהבעיה קיימת יותר זמן,  כך ייקח יותר זמן להחלים את הגוף.

אני כבר בתהליך של החלמה.

שיפרתי את איכות השינה שלי, רוב הזמן אני אוכלת בריא יותר,

מערכת העיכול שלי עובדת בצורה משביעת רצון – רוב הזמן

ורמת הכאבים שלי פחתה.

היעד שלי כרגע הוא:

להיפטר מסרטן העור (BCC) שעל המצח,  ולא עם סכין…

לחזק את הגוף ולהעלות את הכושר.

כולם חושבים שאני צריכה לרדת במשקל –  לא זו הבעיה!

עודף המשקל שלי הוא סימפטום ולכן אינו במיקוד של המשימה שלי.

והצילומים?

זה מה יש,  ועם זה אני אנצח!

עוד צעד בדרך שלי למימוש חלום

 

Responses