התוכנית העסקית מוכנה

חודשיים אני עובדת עם אורית שמילוביץ,  היועצת העסקית.

משימה ועוד משימה:  כמה? איך?  מה הלו”ז?  האם כך או אחרת?

ואני:  מאיפה אני יודעת?  למה זה בכלל משנה?

כמה נשים תצטרפנה בחודש הראשון?  ובשלישי?

כמה מהן יקנו חולצות?  כמה ירצו טיפול?  כמה ייצאו לסוף שבוע?

נכנסנו לרזולוציות הזויות שחלקן מבוססות על ניחוש בלבד

ועם זאת,  הכל צריך “לעשות שכל”  מושג חדש שלמדתי שמשמעותו:  זה חייב להיות הגיוני לכל אחד.

עם התכנית הזאת אני הולכת לקרן פיטסבורג במטרה לקבל הלוואה להקמה.

ומה אם לא יתנו?  האתר יקום הרבה יותר לאט,  כי אני אצטרך לעשות את הכל לבד.

כרגע זה הולך לכיוון של יש עובדים בעסק,  חלקם על משכורת

WOW!  מפחיד הרעיון הזה שאני אחראית לפרנסה של משפחה.  משפחות למעשה.

בחודשיים הללו השתניתי. צמחתי מעט לתוך העסק,  לתוך התפקיד.

הגוף שלי רגוע יותר ומכיל יותר את העתיד שעומד להתחיל.

אני כל הזמן מדברת על ההתרגשות,  אבל זה לא רק התרגשות של התחלה,

זו התרגשות של הגשמת חלום ביותר ממובן אחד,  מצד אחד,

ואלו פרפורי בטן מגודל האחריות שאני לוקחת.

את מבינה,

את מצטרפת כי את קונה מוצר.  עבורי, את מצטרפת למשפחה שלי

את הצטרפת כדי לעמוד ביעד כלשהו: שיפור הבריאות, ירידה במשקל או פשוט כדי לא להיות לבד.

עבורי, בטחת בי ונתת לי את האפשרות לשפר את חייך ועתה נותר לי רק לעמוד במשימה.

עבורי זו אחריות גדולה שאני לוקחת עם כל אחת שמצטרפת לענקית,

האחריות לשפר את חייך,  ולו במעט.

זו אחריות כבדה.  לא כי את משלמת,  אלא כי את בוטחת בי שאעשה זאת.

נכון,  אי אפשר להציל את כל האנשים כל הזמן,  אבל אף אחד לא יעצור אותי מלנסות.

תחזיקי לי אצבעות שלבם של אנשי הקרן תהיה קלה על ההדק והם ישחררו הרבה כסף לכיוון של ענקית.

להתראות בפוסט הבא 🙂

Responses