אני אגלה לך סוד…

אני אגלה לך סוד…
כשהתחלתי את דף הפייסבוק הזה,
הכנסתי פוסט פעם ב… ולא היה לי מה לכתוב או לומר.
הרגשתי מוזר לדבר אל זרים נעלמים,
על הדברים הכי פנימיים.
הרגשתי כמו מתפרצת מהרחוב,
אל חדר השינה של מישהו – עם תובנות מעמיקות
שהוא בכלל לא ביקש ממני.

ואז לקחתי חברה,
ושילמתי הרבה כסף
כי זה מה שאנשי עסקים עושים,
והם ניהלו את הפייסבוק והכל היה טוב.

כשהפסקתי לעבוד איתם,
התחלתי לכתוב את הפוסטים בעצמי
ואם כתבתי שניים – המוח התרוקן
והרגשתי חוזרת על עצמי כל הזמן

והייתי במין מירוץ משונה להתעלות על עצמי כל פעם.

ואז ניסיתי,  התעקשתי להעביר שוב את השרביט לאחר.

אמרו לי שזה לא יילך,  “את זה אני צריכה לעשות לבד.”

 

התעקשתי…

וישר הגבתן.  פחות צפיות,  פחות תגובות, פחות שיתופים.

היום אני מכינה את הפוסטים בפחות מאמץ,  נהנית בטירוף,

מחוברת אליך,  כמו כשאני מנחה מדיטציה.

וכשאני כותבת פוסט פחות מחובר –  התוצאה בהתאם…

 

העניין הוא…

שלכן אני לא מגיעה לבלוג הזה,

ולמעשה,  אני רוצה לכתוב לך באתר,  לא בפייסבוק.

שם הכל שייך לצוקרמן,

והם כבר הראו לי שאפשר לקחת לי את הכל במחי יד

ואפילו אין לי גיבוי…

Responses