אין מנוחה לרשעים

התאריכים שוב זזים אבל נראה שהפעם זה סופי.

החולצות נכנסו לשלב הגזירה. זה אומר שצילומים יתחילו בתוך שבועיים עד שבועיים וחצי.

שוקי מבטיח את האתר מוכן עד סוף ינואר,  לכן כניסת החינמיות זזה ל- 1 בפברואר.

אני עדיין מקווה שנוכל להקדים,  אבל זה נותן לי  זמן לוודא שיש באתר מספיק תכנים כדי שיהיה לך מעניין ממש על ההתחלה.

תכנית העבודה כמעט גמורה.

הדירה שלי שאמורה לממן את השקת האתר ועוד כמה דברים לפני – עוד לא נמכרה,

אבל שניים אמורים ללכת לראותה השבוע, אז אני מחזיקה אצבעות…

השלב הבא עם  אורית:  תכנית ההשקה +  הפרופילים למשרות הניהול, שירות הלקוחות ובכלל.

גיוס העובדים הוא תהליך ארוך (כך אומרים לי) ולכן בקרוב מאוד אפרסם אתהמשרות ברחבי האינטרנט.

מצד אחד, אני לא ששה לשבת על כסא המראיינת והבוסית

מצד שני,  אני נרגשת מקפיצת המדרגה כיזמת וכעצמאית.

כחלק מגיוס העזרה,  החלטתי לרתום את הניתוח הגרפולוגי לעזרה.

מעבר לניתוח הגרפולוגי של המועמדים/ות,  אני הולכת לבדוק את עצמי.

לרגע זה נדמה טיפשי,

מה?  אני אפטר את עצמי אם עני לא מתאימה?  אוותר על המיזם?

במחשבה שנייה,

אבחן את ההערכה שלי את עצמי (במה אני טובה ובמה לא)

אלמד איזה סוג של מנהלת אהיה,

ואתמקד עוד יותר במקומות שבהם חשוב לי לקחת עזרה.

ובין לבין,  אני נקראת להתמקד בעצמי:  בבריאות,  בבית.

לאחרונה,  עם השיבושים הגדולים בלו”ז ותוך שאני מלחיצה את עצמי,

עברתי שוב תקופה של בינג’.

Binge Eating  כך נקראת הפרעת האכילה שלי.

התשוקה הפרטית שלי היא שוקולד.

פעם לפני הרבה שנים אכלתי לחם ומצקים.  היום אני כמעט לא נוגעת בהם,

אבל…  שוקולד,  קרמבו, גלידת וניל –  קשה לי לעצור.

אז הגל האחרון היה קשה וקצת ארוך.

היה זמן שנדמה היה שהוא דועך, אבל אז ירדתי מתחת ל- 182.  שמחתי אבל…

ירידה מתחת ל- 182 גורמת לי להרגיש חשופה ומעוררת חרדות עמוקות מבפנים.

אז קניתי שוקולד וונכנסתי ללופ שני,  עם כל ההשלכות הרגשיות והפיזיות הנילוות.

זה היה קשה!

הגוף שלי החל להתחנן למזון מזין.

בקניות האחרונות דילגתי על מדפי השוקולד ושאר השטויות, ומלאתי את הסלים בירקות.

הגוף שלי מודה לי.  האם אצליח להיות טובה אליו לאורך זמן?

את עוד תגלי,  זה לא עניין של כוח רצון,  רק של דיאלוג פתוח והקשבה לעצמי.

אני מתקדמת לאט.

המשבר האחרון לא עלה לי  בק”ג.

כבר מעל חודשיים שבלי קשר למה שאני  אוכלת, המשקל נשאר מתחת ל- 185.

זה אומר שאני על הדרך הנכונה.

יש לי זמן ויש לי סבלנות. החזרה למשקל נמוך יותר חייבת מבחינתי לבוא ממקום של בטחון.

ברור לי לחלוטין שההצלחה של ענקית היא חלק בלתי נפרד מיצירת המקום הבטוח הזה.

עד כמה?  אין לי איך לדעת,  רק להמשיך ללכת,  צעד אחד בכל פעם.

לקדם את ענקית

לצמוח כאדם

לנהל עם עצמי דיאלוג פנימי עמוק, ישיר ובוטה –  בלי הנחות!

ולחיות בשמחה,  בעשייה את הרפתקת המימוש שלי את עצמי.

איפה אני אמצא את עצמי בעוד שבועיים?  חודש?

סבלנות…

Responses