כשזוג מדבר איתי על נישואין, אני שואלת 2 שאלות:
שאלה ראשונה מורכבת משני חלקים:
מהו הדבר שאת הכי לא אוהבת בבעלך לעתיד?
כשאני מקבלת תשובה: אין דבר כזה, אני אוהבת הכל
אני אומרת: אל תתחתני את לא מכירה אותו.
כשאני מקבלת תשובה כלשהי, אני שואלת: האם את מוכנה לחיות עם זה 20 שנה?
שוב, אם התשובה היא ‘לא’ – אל תתחתני כי זה לא הולך להישתנות.
אם את נשואה כבר כמה שנים, בוודאי אם את נשואה 15-20-30 שנה,
את יודעת על מה אני מדברת.
השאלה השנייה קשה לרוב האנשים שעומדים להתחתן,
היא קשה גם למשפחה השמחה שסביבם: האם את יודעת ממי שאת מתגרשת.
תמיד יש איזו פולניה מקסימה שאומרת:
למה את שואלת כזאת שאלה? עוד שבועיים הם מתחתנים!
אף אחד לא מתחתן בציפייה לגירושין מכוערים.
עם זאת, גירושין בהסכמה ובנעימות,
כששני בני הזוג מעצימים זה את זו וביחד את ילדיהם,
היא חיה נדירה בהחלט.
אז… כשאת מתחתנת, או כאשר התחתנת,
האם ידעת ממי את מתגרשת?
מה קורה לו לאיש שאת מתחתנת איתו כשהמציאות שלו מתפרקת?
מה קורה לו מול מישהו שעומד בינו לבין מה שהוא רוצה?
איך הוא מתנהג כלפי מי שהוא רואה בו אחראי לסבלו?
איך הוא מתנהג כשהוא מרגיש שאת לוקחת לו משהו שלו?
מישהי פעם אמרה לי: הוא משקר.
שאלתי אותה: את מוכנה לחיות עם זה 20 שנה?
היא ענתה לי: הוא לא משקר לי, רק לאחרים.
עניתי לה: עד הילד הראשון.
כן. הילד הראשון משנה את היחסים (עוד נדבר על זה).
רק קחי ברצינות כל התנהגות שאת לא אוהבת, גם אם היא מופנית כלפי אחרים.
בסופו של דבר, היא תגיע גם אליך.
